יוצאים לדרך

את הפוסט הבא כתבתי שלושה ימים לפני הנסיעה. אנחנו כרגע בטיול וטרם הגענו ליעדנו הסופי. מבטיחה להמשיך לעדכן.

ביום חמישי הקרוב אנחנו יוצאים להרפתקה,  נוסעים לאוסטרליה לכמה שנים. עבורי זו הגשמת חלום אחרי שנים של כמיהה וציפייה לקבל הצעת רילוקשיין ממקום העבודה של אחד מאתנו, וקבלת החלטה אמיצה לא להמתין לחכות להזדמנות, אלא ליצור אותה בעצמנו.

בשנים האחרונות קסמה לי המחשבה לגור בארץ אחרת. לחוות תרבות מגוונת, נופים שאנחנו לא מכירים, להכיר אנשים חדשים ולאפשר לעצמינו חוויות מעצימות ומגדילות. בכל פעם שמכרים היו טסים לרילוקשיין, הבעתי שמחה רבה כלפיהם, שיתפתי את ילדי בתחושותיי ומניתי באוזניהם את המעלות הרבות שאני רואה במעבר כזה כלפי המשפחה כולה ובפרט כלפי הילדים. כל כך התלהבתי שבשלב מסוים הבנות התחילו להקניט אותי ולספר לי על משפחות של חברים מהכיתה שגם הם נוסעים לכמה שנים…

לפני שנה וחצי יונתן ואני הבנו שבאותה מידה שאנחנו מחכים להצעה כזו, אנחנו יכולים להמשיך ולחכות ויש אפשרות שהצעה כזו גם לא תגיע בשנים הקרובות. בתחום שיונתן עובד בו הצעות כאלה הן נדירות,  ואני, באותו זמן, כבר ידעתי שאני משנה כיוון בקריירה , אבל עדיין לא ידעתי לעבר מה אני הולכת, כך שבסבירות גבוהה נראה הגיוני שזה לא יקרה מעצמו. החלטנו לבדוק את האפשרויות העומדות בפנינו, כדי ליזום מהלך עצמאי לעבור לכמה שנים לארץ אחרת ובחרנו לבדוק את אוסטרליה שם גר אחיו הצעיר של יונתן. מצאנו שיש אפשרות לעבור הליך רשמי, המתבסס על המקצוע שלנו, לקבלת תושבות קבע באוסטרליה. באותה תקופה, יונתן נסע לבקר את אחיו וחזר מוקסם. התחלנו את התהליך לקבלת התושבות ושנה לאחר מכן קיבלנו את האישור והתחלנו לתכנן את המעבר.

המעבר הזה אינו פשוט כלל. מעבר למורכבות שבטח הרבה משפחות חוות במעברי רילוקשיין,  לנו יש אתגרים נוספים סביב נושא העבודה. בנוסף לעובדה שאין עבודה שמחכה לנו שם, יונתן עוזב מקום עבודה שמאוד מפתח ומאתגר אותו. מקום עבודה מאוד מעריך ומחבק, המכיל עבורו הזדמנויות רבות שאינן מובנות מאליהם. תחושת הסיכון מועצמת עוד יותר בהינתן שכל הוצאות המעבר הרבות, גם הן באחריותנו.

עוד לא נסענו, כאמור, וכבר למדנו על עצמנו המון, ומנעד הרגשות שלנו מעולם לא היה רחב יותר. למדנו קודם כל שאנחנו מאוד אוהבים את החיים שלנו כאן. אוהבים את מקום מגורינו, את האנשים שסובבים אותנו ואת המדינה שלנו, על אף מגבלותיה. נעים לנו לדעת שאנחנו לא נוסעים מתוך תחושת תסכול, אלא מתוך רצון להגשמה עצמית ומתכננים לחזור לכאן בעוד כמה שנים. החיבוק החזק שאנחנו מקבלים בימים אלו, לקראת הנסיעה, מאנשים שקרובים אלינו מחזק אותנו להאמין שנוכל להביא לידי ביטוי גם באוסטרליה את החוזקות שלנו, ולייצר גם שם קשרים משמעותיים. הנסיעה הזו מותחת אותנו והמתיחה מאפשרת להכיל הרבה יותר ממה שהיינו צריכים להכיל בשגרה, בינינו בלבד ובינינו לילדים. התחושה היא שהחושים מתחדדים (גם אצל הילדים) ואנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש בעוצמות גבוהות. למדנו שאנחנו צוות חזק וכשקשה לנו זה ממש בסדר. למדנו להיות עם הקושי, לא ישר לנסות לפתור אותו או לצאת ממנו. השהייה במצב של קושי אינה קלה בפני עצמה, אך היא מאפשרת לראות דברים נוספים שלא רואים אותם תוך כדי ניסיון הישרדותי “לצאת מזה…”

פינינו ומכרנו את תכולת הבית. למדנו כמה נעים לדעת שהדברים שאהבנו מגיעים לבית אוהב. כמה עניין המחיר שנמכור אותו שולי לעומת התחושה שמשהו ששימח אותנו עכשיו משמח מישהו אחר.

ומה עם הילדים? הילדים מקסימים. משתפים פעולה ונראה שהחפירות שלי גבי רילוקשיין נשאו פרי. הבנות מאוד עצובות להיפרד מהמשפחה והחברות,  ומאוד מתרגשות לנסיעה (המילים שלהן..). הקטן מבין שעוברים לבית חדש ושנגיע אליו בטיסה וכבר למד מהגדולה את כל הצבעים באנגלית. כשהם עצובים וקשה להם, אנחנו רק מחבקים. לא מנסים להקטין את התחושות, או לנסות לפצות בדברים אחרים שמחכים להם מעבר לים. מחבקים ומזדהים. גם לנו יש לא מעט רגעי עצבות וקושי בימים האלה, ואתגרים רבים לפנינו.

אסיים באיחולים לנו ולכם שטרחתם לקרוא:

שתהיה לנו הצלחה רבה בכל האתגרים העומדים בפנינו. שנבחר להתמודד עם האתגרים, גם במחיר של חוסר הצלחה, ולא נוותר. שנזכור תמיד שאנשים מתחרטים על דברים שלא עשו, ולא על דברים שלא הצליחו בהם. ואם לא מצליחים, זה לא כשלון, זה עוד צעד בדרך. למדתי שדברים לא מגיעים בקלות, לא אלי לפחות, וצריך להמשיך לנסות, להאמין ולהתמיד. שנדע לזהות הזדמנויות שקיימות להמשך הגשמה עצמית ושנקשיב ללב שלנו וגם לבטן, הם יודעים הרבה.

ושנזכור תמיד

NEVER GIVE UP, NERVER GIVE UP, NEVER GIVE UP, YOU ARE NOT ALONE.

ואני כאן גם עבורכם

♥

דנה