כילדה גדלתי בעולם של וודאות. ילדה טובה (לא להתקטנן עכשיו על גיל ההתבגרות) ובטוחה תמיד שיש מי שדואג לי. ההורים שלי ,ותודה להם, נתנו לי את הבטחון שהם תמיד עבורי, בכל רגע נתון, ואני הייתי רגועה. גם כשנחשפתי לחדשות על משברים כלכליים והשלכות עתידיות לא חיוביות, וגם בתקופות של מלחמות, לא דאגתי לרגע. היה לי ברור שההורים שלי ידאגו שלא יחסר לי דבר. הייתי בעצם חופשיה בתוך אי שאת גבולותיו הגדירו הורי, ומידי פעם גם הרשיתי לעצמי לצאת מתחומי האי, אבל הי! אסור לעבור את השונית (טו מאצ’ מואנה עם הילדים לאחרונה..)
כשבגרתי המשכתי לפעול בתחומי האי, והפעם נוספו סמכויות להגדרת הגבולות, בינהם המסגרת הנוכחית שהייתי בה כמו צבא, מוסדות השכלה ומקומות עבודה וכמובן (ואולי בעיקר) אני. הדרך בה ראיתי ודמיינתי את החיים, מה נכון ומה לא מנקודת המבט וההנחות שלי ושל היקרים שלי. כל אלו הגדירו את הגבולות שלי ודאגו שלא אצא מהקווים.
משהו השתנה לפני כשנה כשראיתי בפעם הראשונה את דיאגרמת הידע.
כמה אירוני שבכלל לא הייתי מודעת בכלל למושג שיש דברים שאני לא יודעת שאני לא יודעת. באותו רגע ראיתי את what I don’t know I don’t know כבריכה ענקית (עוד לא ים 😉) ונוצר בי רצון עז לקפוץ לבריכה הזו, כי היה לי ברור ששם אני אוכל למצוא את התשובות, אבל לא ראיתי את הכניסה. הרגשתי שקיימים בתוכי כוחות, או אולי בעצם קולות, שמשאירים אותי בטוחה על האי.
אבל כמו שאתם מבינים, לא התייאשתי והמשכתי לחפור ולנסות להבין את עצמי. בחפירות הבנתי שני דברים חשובים: הראשון הוא שההיאחזות שלי בעבר מונעת ממני לראות מה עוד אפשרי. העבר שלי שירת אותי יפה בעבר והוא תמיד יהיה חלק ממני. הדבר השני והיותר מהותי הוא שבתוך האי שלי בטוח ומחוצה לו אין לי שום דבר בטוח, וזה סוג של מוות, ורק המחשבה משתקת ומחזירה את המבט כמה שיותר מהר לעבר האי הבטוח.
זמן קצר לאחר מכן, חלחלה אלי ההבנה עד כמה התחושות שלי לא משרתות אותי. הרי תחושת הוודאות היא תחושה מתעתעת שבעצם נמצאת רק במיינד שלנו. למעשה הכל שברירי וגם כשאנחנו מרגישים בשליטה המון דברים בכלל לא בשליטתנו. למעשה הבטחון הפנימי שאנחנו מסוגלים להעניק לעצמינו, כשאנחנו מרגישים כביכול בשליטה, יכול להתקיים בכל רגע נתון. זהו בטחון שנאחז במהות שלנו ובאמונה שלא משנה מה יקרה, אנחנו נמצא את הדרך שלנו. אז מה המשמעות של העמדת חומות דמיוניות?
היאחזות במישהו, במשהו או בתוכנית כלשהי שיובילו אותי לאיזושהי מטרה, יוצרת את תחושת הוודאות שאני זקוקה לה, אבל בעצם היא לא יותר מאשליה, כי ההיאחזות האמיתית היא בעצמי. כשקיבלתי בטחון שאני אהיה שם עבורי, נראה לי שראיתי את הכניסה לבריכת האי וודאות וקפצתי. אני מרגישה שמחה לקראת האי וודאות ולקראת ההפתעות שהיא עוד תחשוף בפני. והפחד? הוא כאן. עולה ויורד, ואני עולה ויורדת יחד איתו, חווה על בסיס יומי את הקשיים שהוא מציב ומבינה שהוא כאן כדי להישאר. אני מנסה מידי פעם כל מיני כלים שיכולים לעזור כמו כתיבה אינטואיטיבית, מדיטציה ופעילות גופנית. יש לי עוד דרך לעבור, ואני מאמינה שזה משפט שיהיה תמיד נכון. כרגע אני עדיין מרגישה בבריכת האי וודאות במים הרדודים, מתקדמת לאט ולא מתרחקת מידי מהשפה, אבל בדרכי לנתק את הרגליים מהקרקע ולשחות, עוד לא ברור כמה זמן זה יקח.
התחברתם לכתוב?
שתפו איפה אתם פוגשים את אי הוודאות ואיך אתם מתמודדים איתה.
לסיום, ולסיום כל הפוסטים הבאים, יש משפט שנחשפתי אליו בקורס U.lab, שוודאי עוד אזכיר אותו בהמשך, והוא מהדהד אצלי כל הזמן ואשמח להדהד אותו גם לכם:
!Never give up, Never give up, Never give up, You are not alone
וגם אני כאן בשבילכם
דנה